Textorah

חשמונאים ד 1

1
ΦΙΛΟΣΟΦΩΤΑΤΟΝ λόγον ἐπιδείκνυσθαι μέλλων, εἰ αὐτοδέσποτός ἐστιν τῶν παθῶν ὁ εὐσεβὴς λογισμός· συμβουλεύσαιμʼ ἂν ὑμῖν ὀρθῶς, ὅπως προθύμως προσέχητε τῇ φιλοσοφίᾳ.
As I am going to demonstrate a most philosophical proposition, namely, that religious reasoning is absolute master of the passions, I would willingly advise you to give the utmost heed to philosophy.
2
Καὶ γὰρ ἀναγκαῖος εἰς ἐπιστήμην παντὶ ὁ λόγος, καὶ ἄλλως τῆς μεγίστης ἀρετῆς ἀρετῆς, λέγω δὴ φρονήσεως, περιέχει ἔπαινον·
For reason is necessary to everyone as a step to science: and more especially does it embrace the praise of prudence, the highest virtue.
3
Εἰ ἄρα τῶν σωφροσύνης κωλυτικῶν παθῶν ὁ λογισμὸς φαίνεται ἐπικρατεῖν, γαστριμαργίας τε καὶ ἐπιθυμίας·
If, then, reasoning appears to hold the mastery over the passions which stand in the way of temperance, such as gluttony and lust,
4
ἀλλὰ καὶ τῶν τῆς δικαιοσύνης ἐμποδιστικῶν παθῶν κυριεύειν ἀναφαίνεται, οἷον κακοηθείας· καὶ τῶν τῆς ἀνδρείας ἐμποδιστικῶν παθῶν, θυμοῦ τε, καὶ πόνου καὶ φόβου.
it surely also and manifestly has the rule over the affections which are contrary to justice, such as malice; and of those which are hindrances to manliness, as wrath, and pain, and fear.
5
Πῶς οὖν, ἴσως εἴποιεν ἄν τινες, εἰ τῶν παθῶν ὁ λογισμὸς κρατεῖ, λήθης καὶ ἀγνοίας οὐ δεσπόζει;
How, then, is it, perhaps some may say, that reasoning, if it rule the affections, is not also master of forgetfulness and ignorance? They attempt a ridiculous argument.
6
γελοῖον ἐπιχειροῦντες λέγειν· οὐ γὰρ τῶν ἑαυτοῦ παθῶν ὁ λογισμὸς κρατεῖ, ἀλλὰ τῶν τῆς δικαιοσύνης καὶ ἀνδρείας καὶ σωφροσύνης, καὶ φρονήσεως ἐναντίων· καὶ τούτων, οὐχ ὥστε αὐτὰ καταλῦσαι, ἀλλʼ ὥστε αὐτοῖς μὴ εἶξαι.
For reasoning does not rule over its own affections, but over such as are contrary to justice, and manliness, and temperance, and prudence; and yet over these, so as to withstand, without destroying them.
7
Πολλαχόθεν μὲν οὖν καὶ ἀλλαχόθεν ἔχοιμʼ ἂν ὑμῖν ἐπιδεῖξαι, ὅτι αὐτοκράτωρ ἐστὶν τῶν παθῶν ὁ εὐσεβὴς λογισμός.
I might prove to you, from many other considerations, that religious reasoning is sole master of the passions;
8
Πολὺ δὲ πλέον τοῦτο ἀποδείξαιμι ἀπὸ τῆς ἀνδραγαθείας τῶν ὑπὲρ ἀρετὴν ἀποθανόντων, Ἐλεαζάρου τε καὶ ἑπτὰ ἀδελφῶν καὶ τῆς τούτων μητρός.
but I shall prove it with the greatest force from the fortitude of Eleazar, and seven brethren, and their mother, who suffered death in defense of virtue.
9
Ἅπαντες γὰρ οὗτοι τῶν ἕως θανάτου πόνων ὑπεριδοντες, ὑπεριδόντες ἐπεδείξαντο ὅτι περικρατεῖ τῶν παθῶν ὁ λογισμός.
For all these, contemning pains even unto death, by this contempt, demonstrated that reasoning has command over the passions.
10
Τῶν μὲν οὖν ἀρετῶν, ἔπεστί μοι ἐπαινεῖν τοὺς κατὰ τοῦτον τὸν καιρὸν ὑπὲρ τῆς καλοκᾳγαθίας ἀποθανόντας μετὰ τῆς μητρὸς ἄνδρας·
For their virtues, then, it is right that I should commend those men who died with their mother at this time in behalf of rectitude; and for their honors, I may count them happy.
11
τῶν δὲ τιμῶν μακαρίσαιμʼ ἄν· θαυμασθέντες γὰρ ἐκεῖνοι οὐ μόνον ὑπὸ πάντων ἀνθρώπων ἐπὶ τῇ ἀνδρείᾳ καὶ τῇ ὑπομονῇ, ἀλλὰ καὶ ὑπὸ τῶν αἰκισαμένων, αἴτιοι κατέστησαν τοῦ καταλυθῆναι τὴν κατὰ τοῦ ἔθνους τυραννίδα, νικήσαντες τὸν τύραννον τῇ ὑπομονῇ, ὥστε διʼ αὐτῶν καθαρισθῆναι τὴν πατρίδα.
For they, winning admiration not only from men in general, but even from their persecutors, for their manliness and endurance, became the means of the destruction of the tyranny against their nation, having conquered the tyrant by their endurance, so that by them their country was purified.
12
Ἀλλὰ καὶ περὶ τούτου νῦν αὐτίκα δὴ λέγειν ἐξέσται, ἀρξαμένων τῆς ὑποθέσεως, ὥσπερ εἴωθα ποιεῖν, καὶ οὕτως εἰς τὸν περὶ αὐτῶν τρέψομαι λόγον, δόξαν διδοὺς τῷ πανσόφῳ Θεῷ.
But we may now at once enter upon the question, having commenced, as is our wont, with laying down the doctrine, and so proceed to the account of these persons, giving glory to the all wise God.
13
Ζητοῦμεν δὴ τοίνυν, εἰ αὐτοκράτωρ ἐστὶν παθῶν ὁ λογισμός.
The question, therefore, is, whether reasoning be absolute master of the passions.
14
Διακρίνωμεν δὲ, τί ποτέ ἐστιν λογισμός; καὶ τί πάθος; καὶ πόσαι παθῶν ἰδέαι; καὶ εἰ πάντων ἐπικρατεῖ τούτων ὁ λογισμός;
Let us determine, then, What is reasoning? and what passion? and how many forms of the passions? and whether reasoning bears sway over all of these?
15
Λογισμὸς μὲν δὴ τοίνυν ἐστὶν νοῦς μετὰ ὀρθοῦς βίου· πρωτιμῶν τὸν σοφίας λόγον.
Reasoning is, then, intellect accompanied by a life of rectitude, putting foremost the consideration of wisdom.
16
Σοφία δὴ τοὶνυν ἐστὶν γνῶσις θείων καὶ ἀνθρωπίνων πραγμάτων, καὶ τῶν τούτων αἰτίων.
And wisdom is a knowledge of divine and human things, and of their causes.
17
Αὕτη δὴ τοίνυν ἐστὶν ἠ τοῦ νόμου παιδσεία· διʼ ἧς τὰ θεῖα σεμνῶς, καὶ τὰ ἀνθρώπινα συμφερόντως μανθάνομεν.
And this is contained in the education of the law; by means of which we learn divine things reverently, and human things profitably.
18
Τῆς δὲ σοφίας ἰδέαι καθεστᾶσιν, φρόνησις καὶ δικαιοσύνη καὶ ἀνδρεια καὶ σωφροσύνη.
And the forms of wisdom are prudence, and justice, and manliness, and temperance.
19
Κυριωτάτη πάντων ἡ φρόνησις· ἐξ ἧς δὴ τῶν παθῶν ὁ λογισμὸς ἐπικρατεῖ.
The leading one of these is prudence; by whose means, indeed, it is that reasoning bears rule over the passions.
20
Παθῶν δὲ φύσεις εἰσὶν αἱ περιεκτικώταται δύο, ἡδονή τε καὶ πόνος· τούτων δὲ ἐκάτερον καὶ περὶ τὴν ψυχὴν πέφυκεν.
Of the passions, pleasure and pain are the two most comprehensive; and they also by nature refer to the soul.
21
Πολλαὶ δὲ καὶ περὶ τὴν ἡδονὴν καὶ τὸν πόνον παθῶν εἰσὶν ἀκολουθίαι.
And there are many attendant affections surrounding pleasure and pain.
22
Πρὸ μὲν οὖν τῆς ἡδονῆς ἐστιν ἐπιθυμία· μετὰ δὲ τὴν ἡδονὴν, χαρά.
Before pleasure is lust; and after pleasure, joy.
23
Πρὸ δὲ τοῦ πόνου ἐστὶν φόβος· μετὰ δὲ τὸν πόνον, λύπη.
And before pain is fear; and after pain, sorrow.
24
Θυμὸς δὲ κοινὸν πάθος ἐστὶν ἡδονῆς καὶ πόνου, ἐὰν ἐννοηθῇ τις ὃτε αὐτῷ περιέπεσεν.
Wrath is an affection, common to pleasure and to pain, if anyone will pay attention when it comes upon him.
25
Ἐν δὲ τῇ ἡδονῇ ἐστιν καὶ ἡ κακοήθης διάθεσις, πολυτροπωτάτη πάντων τῶν παθῶν οὖσα.
And there exists in pleasure a malicious disposition, which is the most multiform of all the affections.
26
Κατὰ μὲν ψυχῆς ἀλαζονεία, καὶ φιλαργυρία, καὶ φιλοδοξία, καὶ φιλονεικία, ἀπιστία καὶ βασκανία·
In the soul it is arrogance, and love of money, and vaingloriousness, and contention, and faithlessness, and the evil eye.
27
κατὰ δὲ τὸ σῶμα, παντοφαγία, καὶ λαιμαργία, καὶ νομοφαγία.
In the body it is greediness and gormandizing, and solitary gluttony.
28
Καθάπερ οὖν δυοῖν τοῦ σώματος καὶ τῆς ψυχῆς φυτῶν ὄντων ἡδονῆς τε καὶ πὸνου, πολλαὶ τούτων τῶν παθῶν εἰσιν παραφυάδες.
As pleasure and pain are, therefore, two growths of the body and the soul, so there are many offshoots of these passions.
29
Ὧν ἕκαστος ὁ πανγέωργος λογισμὸς περικαθαίρων τε καὶ ἀποκνίζων, καὶ περιπλέκων, καὶ ἐπάρδων, καὶ πάντα τρόπον μεταχέων, ἐξημεροῖ τὰς τῶν ἠθῶν καὶ παθῶν ὕλας.
And reasoning, the universal husbandman, purging, and pruning these severally, and binding round, and watering, and transplanting, in every way improves the materials of the morals and affections.
30
Ὁ γὰρ λογισμὸς τῶν μὲν ἀρετῶν ἐστιν ἡγεμῶν, τῶν δὲ παθῶν αὐτοκράτωρ. Ἐπιθεώρει γε τοίνυν πρῶτον διʼ αὐτῶν κωλυτικῶν τῆς σωφροσύνης ἔργων, ὅτι αὐτοδέσποτός ἐστιν τῶν παθῶν ὁ λογισμός.
For reasoning is the leader of the virtues, but it is the sole ruler of the passions. Observe then first, through the very things which stand in the way of temperance, that reasoning is absolute ruler of the passions.
31
Σωφροσύνη δὴ τοίνυν ἐστὶν ἐπικράτεια τῶν ἐπιθυμιῶν.
Now temperance consists of a command over the lusts.
32
Τῶν δὲ ἐπιθυμιῶν αἱ μέν εἰσιν ψυχικαὶ, αἱ δὲ σωματικαί· καὶ τούτων ἀμφοτέρων ὁ λογισμὸς ἐπικρατεῖν φαίνεται.
But of the lusts, some belong to the soul, others to the body: and over each of these classes the reasoning appears to bear sway.
33
Ἐπεὶ πόθεν κινούμενοι πρὸς τὰς ἀπειρημένας τοοφὰς, ἀποτρεπόμεθα τὰς ἐξ ἑαυτῶν ἡδονάς; οὐχ ὅτι δύναται τῶν ὀρὲξεων ἐπικρατεῖν ὁ λογισμός; ἐγὼ μὲν οἶμαι.
For whence is it, otherwise, that when urged on to forbidden meats, we reject the gratification which would ensue from them? Is it not because reasoning is able to command the appetites? I believe so.
34
Τοιγαροῦν ἐνύδρων ἐπιθυμοῦντες καὶ ὀρνέων καὶ τετραπόδων, παντοίων βρωμάτων τὼν ἀπηγορευμένων ἡμῖν κατὰ τὸν νόμον ἀπεχόμεθα διὰ τὴν τοῦ λογισμοῦ ἐπικράτειαν.
Hence it is, then, that when lusting after water animals and birds, and four-footed beasts, and all kinds of food which are forbidden us by the law, we withhold ourselves through the mastery of reasoning.
35
Ἀντέχεται γὰρ τὰ τῶν ὀρέξεων πάθη ὑπὸ τοῦ σώφρονος νοὸς ἀνακαμπτόμενα· καὶ φιλοτιμοῦνται πάντα τὰ τοῦ σώματος κινήματα ὑπὸ τοῦ λογισμοῦ.
For the affections of our appetites are resisted by the temperate understanding, and bent back again, and all the impulses of the body are reined in by reasoning.

איך זה עובד

קורא מקבילי לתנ"ך ולעדי הנוסח העתיקים ביותר שלו: נוסח המסורה, התורה השומרונית, מגילות מדבר יהודה ותרגום השבעים, כל אחד עם תרגום לאנגלית היכן שיש כזה.

קריאת פרק

בחרו ספר ופרק בראש העמוד, או הקלידו מראה מקום בתיבת מעבר אל (ישעיהו 53:11, שמואל א 3, וגם בקיצורים באנגלית: Isa 53:11, 1 Sam 3, ii kgs 2, ben sira 51). שם המשותף לכמה ספרים ממוספרים (sam, kings, chr, macc) פותח את הראשון שבהם אלא אם תוסיפו את המספר. מקשי החצים עוברים בין פרקים, ושורת הכתובת שומרת קישור לפסוק שלחצתם עליו, כך שאפשר לסמן מקום או לשתף אותו.

כל שורה היא פסוק אחד. השורות הולכות לפי מספור הפסוקים של נוסח המסורה, כך שעמודות העברית, JPS והתורה השומרונית מקבילות במדויק. תרגום השבעים ממוספר אחרת במקומות רבים (תהלים, ירמיהו, שמות לה–מ, חלקים ממלכים, משלי, דניאל, ועשרות גבולות פרקים). פסוקיו ממוקמים מול מקביליהם בנוסח המסורה, ותגית קטנה כגון 50:3 מראה את המספר של תרגום השבעים עצמו כשהוא שונה. פסוקים יווניים שאין להם מקבילה בנוסח המסורה (למשל תפילת עזריה בדניאל ג) מופיעים לפי סדר הקריאה כשורות נפרדות המסומנות LXX.

עמודות

התגיות בראש העמוד מפעילות ומכבות עמודות. גררו תגית (או כותרת עמודה) כדי לשנות סדר; כשתגית בפוקוס, מקשי ← → מזיזים אותה. הבחירה נשמרת. העמודות השומרוניות מופיעות רק בבראשית–דברים; עמודת המגילות מופיעה בכל מקום ששרד כתב יד, כולל בן סירא. עמודות המסומנות † הן ברישיון לשימוש לא מסחרי בלבד.

מילים: מילון וקונקורדנציה

העבירו את העכבר על כל מילה עברית (נוסח המסורה, השומרוני או המגילות) או על כל מילה יוונית כדי לראות את צורתה המילונית, מספר סטרונג, פירוש קצר ודקדוק. לחיצה על המילה פותחת את הקונקורדנציה בצד: הערך המילוני המלא, ואחריו כל ההיקרויות לפי ספרים — בעברית בנפרד לנוסח המסורה, לתורה השומרונית ולמגילות (עם שם כתב היד). לחיצה על מראה מקום מעבירה אליו; כל צורות המילה בפרק מודגשות. אפשר גם להקליד מילה או מספר סטרונג בתיבת מילון בראש העמוד.

בנוסח המסורה, כתיב (הצורה הכתובה, ללא ניקוד) מופיע באפור מיד לפני הקרי (הצורה הנקראת); לשניהם הערך המילוני של הקרי.

שינויי נוסח

התורה השומרונית וכל מגילה מושוות מילה במילה לנוסח המסורה של אותו פסוק:

במגילות, אותיות בסוגריים הן השלמה של עורך מודרני ואינן נחשבות לעולם כשינוי נוסח; אותיות עם נקודה מעליהן אינן ודאיות; ◦ הוא שריד של אות שאינה קריאה. כתבי יד שנכתבו בכתב העברי הקדום, ושמות קודש שמגילות בכתב מרובע כותבות בכתב העברי הקדום, מוצגים באותיות עבריות קדומות (אפשר לשנות תחת תצוגה). העבירו את העכבר על כתב יד כדי לראות את מהדורתו. תצוגה ← מגילות מדבר יהודה יכולה להסתיר כתבי יד המסכימים עם נוסח המסורה, או להסיר את ההשלמות ולהציג רק את מה ששרד.

ההשוואה אוטומטית. היא מתאימה מילים לפי הכתיב, ולכן החלפת סדר או קטע ארוך שנוסח מחדש עלולים להיות מסומנים באופן לא מושלם, וכלל הכתיב אינו יכול להבחין בין סיומת לבין אם קריאה. ראו בצבעים כלי עזר לאיתור, ובדקו במהדורה מדעית לפני שבונים טיעון על קריאה.

ספרים מחוץ לתנ"ך

מלבד הספרים שרק בתרגום השבעים, רשימת הספרים כוללת את חנוך א ואת היובלים ("ספרים קדומים אחרים"), בתרגום האנגלי של ר"ה צ'רלס ולצדם העותקים מקומראן, ולספר תהלים יש פרק קנא. לעותקי המגילות שלהם — כמו לאלה של טוביה ובן סירא — אין מספרי פסוקים בנתונים: כל קטע ממוקם לפי זיהויו בפרסום, ושורותיו מחולקות על פני הפסוקים האלה, ולכן גבולות הפסוקים המדויקים הם בקירוב. עותקים בארמית (טוביה 4Q196–199 וכל חנוך) מסומנים "ארמית" ואין להם חיפוש מילים.

מובאות בספרות חז"ל

הסימן הקטן ❝ מתחת למספר הפסוק פותח את המקומות בספרות חז"ל המביאים את הפסוק — משנה, תוספתא, שני התלמודים, מדרש, תרגום וקבלה (ואם מסמנים את התיבה, גם הלכה, תפילה ומחשבה מאוחרות) — הנטענים בזמן אמת מספריא, ולכן נדרש חיבור לאינטרנט. כל מקום מופיע עם תאריך החיבור לפי ספריא וקישור לקריאתו שם. הקישורים של ספריא כוללים גם רמזים ודיונים ולא רק ציטוטים; אלה שספריא מסווגת כציטוטים מסומנים. זה עובד לתנ"ך, לבן סירא (לפי מספור כהנא, למשל מובאות התלמוד מבן סירא), לטוביה וליובלים. בחנוך א, שחז"ל אינם מביאים, מוצגים במקום זאת המקומות בזוהר על "ספר חנוך".

כיצד מותאם תרגום השבעים

כל פסוק יווני ממוקם בשילוב של שלושה דברים: הטבלה המקובלת של התאמות הפסוקים בין תרגום השבעים לנוסח המסורה (lxx.vrs של SIL), טבלת ההבדלים בין מספור נוסח המסורה למספור האנגלי, והשוואה בין התרגום האנגלי של ברנטון לתרגום JPS, המאשרת כל צימוד ומגלה פסוקים שזזו. כשאין פסוק במסורה דומה מספיק, הפסוק היווני עומד בשורה משלו.

נתוני המילים היווניים

אין ניתוח מילה במילה ברישיון פתוח של היוונית של ברנטון, ולכן כל מילה יוונית מותאמת לניתוח השכיח ביותר של אותה צורה בתרגום השבעים של סוויט שברישיון פתוח (המנתח Morpheus), ואחר כך לערך מילוני. כ-95% מהמילים מזוהות. ניתוחים של צורות דו-משמעיות (למשל αὐτοῦ, τοῦ) עלולים להיות שגויים; הכרטיס כותב "ניתוח אוטומטי" כתזכורת.

על הטקסטים

מהי כל עמודה, מאין היא באה, ומה כדאי לזכור בקריאתה.

נוסח המסורה — כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר)

נוסח המסורה הוא התנ"ך כפי שמסרוהו בעלי המסורה, חכמי סופרים שפעלו בטבריה ובמקומות אחרים בערך מהמאה השביעית עד העשירית, וקבעו את הניקוד, הטעמים וההערות שבשוליים (המסורה) סביב נוסח עיצורי שהיה כבר יציב בעיקרו במאות הראשונה–השנייה לספירה. כתב יד לנינגרד (סנקט פטרבורג, Firkovich I B 19 A), שנכתב בשנת 1008/1009 לפי מסורת בן אשר, הוא כתב היד השלם העתיק ביותר של התנ"ך; כתר ארם צובא, הקדום ממנו במעט, איבד את רוב התורה ב-1947. הוא הבסיס למהדורות המדעיות המקובלות (BHK, BHS, BHQ).

מהדורת וסטמינסטר של כתב יד לנינגרד היא תעתיק דיגיטלי שלו שהוא נחלת הכלל, המתוחזק בידי מרכז ג'יי אלן גרובס בסמינר התאולוגי וסטמינסטר. במהדורה זו כתיב מופיע כמילה נפרדת ללא ניקוד לפני הקרי המנוקד.

JPS 1917 — The Holy Scriptures according to the Masoretic Text

התרגום האנגלי הראשון של המקרא שהוכן בידי ועדה של חוקרים יהודים עבור החברה היהודית להוצאת ספרים באמריקה (JPS), בעריכתו הראשית של מקס מרגוליס, ויצא לאור ב-1917. לשונו הולכת במכוון אחר מקצב תרגום המלך ג'יימס והגרסה המתוקנת, אבל תרגומיו הולכים אחר נוסח המסורה ומסורת הפרשנות היהודית, והוא שומר על חלוקת הפרקים והפסוקים העברית. הוא נחלת הכלל; ממשיכו, ה-New JPS (תנ"ך, 1985), אינו כזה. המהדורה האלקטרונית שבה משתמשים כאן כותבת את שמות הקודש "HaShem" ו-"G-d".

תרגום השבעים — היוונית של ברנטון והתרגום האנגלי המעודכן של ברנטון

תרגום השבעים הוא התרגום היהודי של כתבי הקודש העבריים ליוונית. התורה תורגמה באלכסנדריה במאה השלישית לפני הספירה (איגרת אריסטיאס מספרת את האגדה על 72 המתרגמים בימי תלמי השני); שאר הספרים באו אחריה במהלך מאתיים השנים הבאות. מכיוון שנעשה מכתבי יד עבריים קדומים מנוסח המסורה, הוא משמר לעתים קרובות נוסח עברי שונה: ספר ירמיהו קצר בכשביעית ובסדר שונה (נוסח עברי קצר מסוג זה שרד בקומראן ב-4QJerb,d), ספר איוב קצר בכשישית, ולאסתר ולדניאל יש תוספות ארוכות. זה היה המקרא של פילון, יוספוס וכותבי הברית החדשה, והוא נעשה ל"ברית הישנה" של הכנסייה היוונית — מה שהביא מתרגמים יהודים (עקילס, סימכוס, תאודוטיון) להכין עיבודים קרובים יותר לעברית.

סר לנסלוט ברנטון פרסם תרגום אנגלי ב-1844 ומהדורה יוונית–אנגלית ב-1851. היוונית שלו היא בעיקרה המהדורה הסיקסטינית (הרומית) משנת 1587, ההולכת אחר קודקס ותיקנוס מהמאה הרביעית. היא ישנה ופחות ביקורתית מהמהדורות המודרניות של ראלפס (1935) וגטינגן, שהן מוגנות בזכויות יוצרים. העמודה האנגלית היא ברנטון המעודכן (אדם בויד, 2020), תרגומו של ברנטון בכתיב ובניסוח מודרניים, שהוקדש לנחלת הכלל.

התורה השומרונית †

התורה כפי שנשתמרה בקהילה השומרונית בהר גריזים (שכם), כתובה בכתב השומרוני, צאצא של הכתב העברי הקדום. היא שונה מנוסח המסורה בכ-6,000 מקומות, רובם בכתיב או בדקדוק; בכ-1,900 מהם היא מסכימה עם תרגום השבעים. כמה קריאות הן שומרוניות מובהקות, ובראשן הציווי לבנות מזבח בהר גריזים שנוסף אחרי עשרת הדברות (שמות כ, יז; דברים ה, כא) ו"גריזים" במקום "עיבל" בדברים כז, ד. רבות אחרות — הרחבות מתאימות המעתיקות פסוקים ממקום אחד למקבילו — משותפות לכתבי יד "קדם-שומרוניים" מקומראן כגון 4QpaleoExodm ו-4QNumb, ומראות שסוג נוסח זה קדום מהפילוג השומרוני.

חוקרים באירופה למדו עליה ב-1616, כשפייטרו דלה ואלה הביא כתב יד מדמשק; היא נדפסה בפוליגלוטות של פריז (1645) ולונדון (1657), הושוותה בידי בנג'מין קניקוט (1776–1780) ונערכה מהדורה ביקורתית בידי אוגוסט פון גאל (1914–1918). העברית כאן היא הטקסט הדיגיטלי של אלכסנדר סיגלוב, על פי קניקוט ובבדיקה מול פון גאל; האנגלית היא עיבודו של סיגלוב לתרגום המלך ג'יימס לפי הקריאות השומרוניות. למחקר המודרני ראו את מהדורת אברהם טל של כתב יד שכם 6 ואת ה-editio maior הביקורתית של שטפן שורך.

מגילות מדבר יהודה וכתבי יד אחרים ממדבר יהודה †

בין 1947 ל-1956 נמצאו באחת-עשרה מערות ליד חירבת קומראן שרידיהם של כ-950 כתבי יד. כ-230 מהם מקראיים — כל ספרי התנ"ך מיוצגים מלבד אסתר, מקטעים זעירים ועד מגילת ישעיהו השלמה (1QIsaa) — מבערך 250 לפני הספירה עד 68 לספירה. הם קדומים בכאלף שנה מכתב יד לנינגרד. רובם קרובים לאבי נוסח המסורה ("קדם-מסורתיים"), אך אחרים מסכימים עם תרגום השבעים (4QJerb, ובמקומות 4QSama), עם סוג הנוסח השומרוני, או עם אף אחד מהם — עדות לכך שכמה צורות של הטקסט נפוצו זו לצד זו לפני שנוסח המסורה גבר.

כתבי יד מאתרים אחרים משלימים את התמונה: מצדה (לפני נפילתה ב-73/74 לספירה; נחפרה בידי יגאל ידין, 1963–1965) ומקומות המסתור מימי מרד בר כוכבא בוואדי מורבעאת ובנחל חבר (132–135 לספירה), שהטקסטים המקראיים שלהם כבר כמעט זהים לנוסח המסורה, וכן נחל צאלים, ואדי סדיר ונחל ערוגות. הפרסום הרשמי הוא סדרת Discoveries in the Judaean Desert (אוקספורד, 1955–2010).

התעתיקים כאן הם של מרטין ג' אבג, ג'יימס א' בולי ואדוארד מ' קוק, כפי שהומרו בידי מרכז אאפ טלסטרה למקרא ומחשב (ETCBC). כל כתב יד מסומן בסימנו (למשל 4QIsad), במספרו ב-DJD, במקום הממצא ובטור או בקטע ובשורה. מלבד כתבי היד המקראיים, העותקים של בן סירא, טוביה, חנוך א, היובלים ותהלים קנא מוצגים תחת הספרים האלה. לא כל כתב יד נמצא במאגר — בעיקר חסרות המגילות היווניות (כגון מגילת תרי עשר היוונית מנחל חבר), ומגילת בן סירא ממצדה נוספה בנפרד (ראו בן סירא).

בן סירא

חכמת ישוע בן אלעזר בן סירא, שחוברה בעברית בירושלים בערך ב-190–180 לפני הספירה ותורגמה ליוונית בידי נכדו במצרים אחרי 132 לפני הספירה (הקדמתו מסבירה את הקושי שבתרגום מעברית ליוונית). הספר שייך לתרגום השבעים ולקנון הקתולי והאורתודוקסי (בלטינית Ecclesiasticus), אך לא לקנון היהודי, אף שהתלמוד והמדרש מביאים ממנו. נוסחו העברי אבד למערב עד 1896, כשסולומון שכטר, אגנס לואיס ומרגרט גיבסון זיהו העתקות מימי הביניים בגניזה הקהירית; העתקות עבריות עתיקות נמצאו אחר כך בקומראן ובמצדה.

כשני שלישים מהעברית ידועים כיום, משישה כתבי יד מהגניזה מימי הביניים (A–F, המאות ה-10–12) ומשלושה עתיקים: 2QSir (2Q18; סירא ו 14–15, 20–32), האקרוסטיכון של סירא נא 13–20, 30 במגילת התהלים 11QPsa (טורים 21–22), ומגילת מצדה (Mas1h), שמצא יגאל ידין ב-1964 בחדר בחומת הסוגרים של המצודה ופורסמה ב-1965: שבעה טורים ובהם סירא לט 27–מד 17, שהועתקו בתחילת המאה הראשונה לפני הספירה, מעט יותר ממאה שנה אחרי המחבר. הסכמתה עם כתב יד B מהגניזה הראתה שההעתקות מימי הביניים נובעות מהעברית העתיקה ולא מתרגום חוזר מיוונית או מסורית.

כאן הספר מוצג ביוונית ובאנגלית של ברנטון. העמודה העברית היא מהדורת כהנא, כפי שתועתקה בוויקיטקסט העברי והופצה בידי ספריא (CC BY-SA): טקסט רציף הבנוי על כתבי היד מהגניזה, שבו מילים ב[סוגריים] הן השלמותיו של כהנא; פרקים שלא שרדה מהם עברית ריקים. כהנא ממספר את הפסוקים לפי הסדר העברי — ביוונית שני גושים של פרקים ל–לו מוחלפים — ולכן פסוקיו הותאמו לפסוקי ברנטון לפי התוכן עבור אתר זה, ומספרו שלו מוצג כ"עבר׳" כשהוא שונה. עמודת המגילות מציגה את שלושת העדים העתיקים; נוסח מצדה הוא תעתיקו של אריק ריימונד מ-bensira.org. מיקומם נעשה עבור אתר זה בהתאמת הטקסט; אין נוסח מסורה להשוות אליו, ולכן לא מסומנים שינויי נוסח.

תהלים קנא

ספר התהלים של תרגום השבעים מסתיים במזמור קצר "מחוץ למניין", שבו דוד נזכר כיצד רעה את צאן אביו, במשיחתו ובניצחונו על גלית. הוא שייך למקרא היווני, הסורי והחבשי אך לא לעברי, ונחשב זמן רב כחיבור יווני — עד שמגילת התהלים ממערה 11 בקומראן (11QPsa, שפורסמה בידי ג'יימס סנדרס ב-1965) התגלתה כמכילה מקור עברי ארוך יותר בטור ה-28 שלה, כשני שירים (קנא א על נגינתו של דוד ועל משיחתו, קנא ב, הקטוע, על גלית). היוונית היא תרגום מקוצר שלהם. המזמור מוצג כפרק קנא של תהלים, ושורות המגילה תחת הפסוקים היווניים שהן מקבילות להם.

טוביה

נובלה יהודית מהגולה המזרחית (כנראה המאה השלישית–השנייה לפני הספירה): טוביה החסיד, שהתעוור בנינוה, שולח את בנו טוביה לגבות כסף במדי, ובדרך מדריכו המלאך רפאל במסווה; בדרך נושא טוביה את שרה ומבריח את השד אשמדאי. הספר נמצא בתרגום השבעים ובקנון הקתולי והאורתודוקסי. הוא שרד בשתי צורות יווניות — קצרה (קודקס ותיקנוס ואלכסנדרינוס, שברנטון מדפיס) וארוכה (קודקס סינאיטיקוס) — והעותקים מקומראן, ארבעה בארמית (4Q196–199) ואחד בעברית (4Q200), שפרסם ג'וזף פיצמאייר ב-1995, הולכים אחר הצורה הארוכה, הנחשבת כיום בדרך כלל לקרובה יותר למקור. מיקום הפסוקים שלהם כאן הולך אחר זיהוייו של פיצמאייר.

חנוך א

קובץ של חמישה חיבורים המיוחסים לחנוך, השביעי לאדם, ש"התהלך את האלהים" (בראשית ה, כד): ספר העירים (פרקים 1–36, המאה השלישית לפני הספירה), על המלאכים שירדו אל בנות האדם; המשלים (37–71); הספר האסטרונומי (72–82); ספר החלומות (83–90), ובו "חזון החיות" על תולדות ישראל; ואיגרת חנוך (91–108). הוא מובא באיגרת יהודה (א, 14–15) והוא קנוני בכנסייה האורתודוקסית האתיופית, שנוסחה בגעז הוא הטקסט השלם היחיד; ביוונית שרד כשליש. יוזף מיליק פרסם ב-1976 את הקטעים הארמיים ממערה 4 בקומראן: אחד-עשר עותקים, המכסים כל חלק מלבד המשלים, העתיק שבהם מבערך 200 לפני הספירה. האנגלית היא תרגומו של ר"ה צ'רלס משנת 1917 מהגעז (נחלת הכלל). המגילות האסטרונומיות (4Q208–211) מכילות לוח ארוך בהרבה מזה שבגעז; רק הקטעים המעטים שבהן התואמים לפרקים 76–82 ממוקמים.

היובלים

שכתוב של בראשית ושל שמות א–יד כפי שנגלו למשה בסיני בידי "מלאך הפנים", מתוארך לפי לוח של יובלים בני 49 שנה ושנת שמש בת 364 יום (אמצע המאה השנייה לפני הספירה). כמו חנוך א, הוא קנוני רק בכנסייה האתיופית, שנוסחה בגעז הוא הטקסט השלם היחיד; חלקים שרדו בלטינית, בסורית ובציטוטים ביוונית. בקומראן נמצאו קטעים מכחמישה-עשר עותקים עבריים, יותר מרוב ספרי המקרא, והם פורסמו ב-DJD 13 (ונדרקם ומיליק, 1994) וב-DJD 23. האנגלית היא תרגומו של ר"ה צ'רלס משנת 1917 (נחלת הכלל).

נתוני המילון והקונקורדנציה

המילים העבריות נושאות את הניתוח של Translators Amalgamated Hebrew OT של STEPBible (טינדייל האוס, קיימברידג'): מספרי סטרונג מורחבים — המספור של ג'יימס סטרונג משנת 1890, בחלוקה משנה לפי מילון בראון–דרייבר–בריגס (1906) — עם ניתוח צורני מ-ETCBC ו-BDB מקוצר להגדרות. מילים שומרוניות ומילות המגילות מקבלות את הניתוח של המילה המקבילה בנוסח המסורה, או, כשהן שונות, של אותה צורה כתובה במקום אחר בנוסח המסורה. המילים היווניות מותאמות דרך תרגום השבעים של סוויט והמנתח Morpheus למילון היווני של STEPBible, המבוסס על אבוט-סמית (1922) ועל לידל–סקוט–ג'ונס.

† ברישיון לשימוש לא מסחרי בלבד. קרדיטים ורישיונות מלאים: קרדיטים ורישיונות.